Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘מחשבות’ Category

אתמול חזרתי מסדנא שבה עשינו תרגיל מעניין. עמדתי באמצע המעגל עם עיניים עצומות ומסביבי היו 4 אנשים. תפקידם היה להניע אותי לכיוונים שונים בעודי מתמסרת לידיהם. מסביבי היו רק נשים עם ידיים רגישות ועדינות, הרגשתי שאני יכולה להרפות. היתי כמו בובה רכה שמתנועת עם הרוח. הרוך של הידיים הרגיע אותי ונתן תחושה שאני יכולה לסמוך עליהן. שהן רגישות לגבולות הגוף שלי ולא יזיקו לי.

אחר כך התחלפנו והיתי במרכז של מעגל אחר, בו נכחו גם נשים וגם גברים. כשעצמתי את עיניי, הרגשתי שהמתח מתחיל למלא את כל הגוף. היתה לי תחושה שהאנשים מסביבי לא ממש מתעניינים במה שהתנועות שלהן עושות לגופי. מבחינתם היתי כמו חפץ שאפשר לטלטל מצד לצד. הם עודדו אותי וביקשו ממני להשתחרר ולהרפות. "שום דבר לא יקרה לך, אנחנו מחזיקים אותך. את ממש פריקית של קונטרול". נלחצתי עוד יותר ומדי פעם עשיתי צעד קדימה או הצידה כדי לייצב את גופי הקפוא והמפוחד. היתה לי תחושה שפשוט עוד מעט אפול והם פשוט לא מבינים לאן נוטה הגוף שלי.

אחד הבחורים במעגל אמר לי: "תשתחררי. תסמכי עלי". "איך אני יכולה לסמוך עליך, אם אתה לא מקשיב לגופי ולצרכים שלי?" חשבתי לעצמי. אחיזתו החדה של ידיו מתחת לבתי השחי שלי, מסביב לצלעות, הכאיבו לי מעט.

התרגיל לקח אותי רחוק יותר, לכל אותן מערכות היחסים בהן אני נלחצתי ואנשים התלוננו שאני לא סומכת עליהם מספיק. היום אני מבינה שזה קרה בגלל שהם לא התעניינו במה טוב לי. אני בטוחה שהם עשו את המיטב שלהם, אבל לא היתה שם התחשבות בצרכים האישיים שלי.

כל מערכת יחסים בריאה ומוצלחת נבנית לאט, עם הקשבה הדדית לצרכיו של הזולת. במיוחד אם אלה הם אנשים רגישים מאוד. אצלנו דברים רבים מורגשים שונה מאנשים אחרים. האמון יבנה בהדרגה וכשנוכח לדעת בהתנסות האישית שלנו שלאדם שממולנו אכן אכפת מאיתנו והוא מכיר את גבולותינו, נוכל להתמסר אליו.

איך זה קורה בחיים שלכם? אשמח לשמוע.

באהבה,

ביאטה.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

נאום של סטיב ג'ובס (CEO of Apple and PIXAR  Animation) באוניברסיטת סטנפורד

חלק I

http://www.youtube.com/watch?v=m1vAcjNyJ0U&NR=1


חלק II

http://www.youtube.com/watch?v=__P7EM9KkpE&annotation_id=annotation_861852&feature=iv

לכבוד הוא לי להיות אתכם היום, באחת מהאוניברסיטאות הטובות בעולם. אינני בוגר אוניברסיטה. האמת היא, שזה הכי קרוב שהגעתי אי פעם לאוניברסיטה. היום אני רוצה לספר לכם שלושה סיפורים מחיי – וזה הכל.

הסיפור הראשון הוא על השלכות בלתי צפויות. נשרתי מאוניברסיטת ריד לאחר חצי שנה של לימודים, אבל המשכתי ללמוד שלא מהמניין כ-18 חודשים לפני שעזבתי לחלוטין. אם כך, מדוע נשרתי?

הסיפור מתחיל לפני שנולדתי. אמי הביולוגית הייתה צעירה מאוד ומסרה אותי לאימוץ. היא הרגישה שעלי להימסר לבוגרי אוניברסיטה, ולכן סודר שאני אאומץ על ידי עו"ד ואשתו. רק כשהגעתי לעולם הם החליטו שהם מ-מש רוצים בת. אז הוריי, שהיו הבאים ברשימה, קיבלו אותי במפתיע. אמי הביולוגית סירבה לחתום על המסמכים עד שהוריי הבטיחו לה שאלמד באוניברסיטה.

בגיל 17 אכן הלכתי לאוניברסיטה. אבל האוניברסיטה הייתה יקרה מאוד, וראיתי איך כל חסכונותיהם של הוריי מושקעים בשכר הלימוד שלי. לא ראיתי צורך בכך. לא ידעתי מה אני רוצה לעשות בחיים, ולא הבנתי איך לימודים באוניברסיטה יעזרו לי להבין את התשובה. אז

החלטתי לנשור. בדיעבד – זו הייתה ההחלטה החכמה ביותר בחיי. ברגע שנשרתי יכולתי להפסיק ללכת לקורסים שלא עניינו אותי, וללמוד את אלה שנראו לי מעניינים.

זה לא היה קל. לא היה לי חדר במעונות, אז ישנתי על רצפת חדרו של חבר. אספתי בקבוקי קוקה קולה בשביל הפקדונות של 5 סנט לפחית לקניית אוכל. כל יום ראשון בערב הלכתי 13 קילומטרים ברגל כדי לאכול ארוחה טובה בחינם במקדש של הארי קרישנה, ואהבתי את זה. אבל מה שלמדתי בתקופה זו היה יקר מפז. ויש לי דוגמה טובה לכך:

אוניברסיטת ריד לימדה אז את קורס הקליגרפיה הטוב ביותר בארה"ב. משום שנשרתי, ולא הייתי חייב ללכת לאף קורס רגיל, החלטתי ללכת לקורס הקליגרפיה. הדברים שלימדו שם היו יפים, היסטוריים ואמנותיים ברמה שמדע לעולם לא יוכל להשתוות לה.

לא היה לי סיכוי למצוא משרה כבוגר קורס קליגרפיה, אך שנים מאוחר יותר, כשתיכננו את מחשב המקינטוש הראשון, הכל חזר אליי, והמקינטוש נוצר בהשראה זו. היה זה המחשב הראשון עם טיפוגרפיה יפה. אם לא הייתי נושר מהלימודים, ולא לומד קליגרפיה, המקינטוש לא היה זוכה לתכונות הטיפוגרפיות שלו. מאחר שחלונות של מיקרוסופט פשוט העתיקו את המק, סביר להניח שלמחשבים אישיים לא הייתה הטיפוגרפיה היפה שיש להם אם לא הייתי נופל על הקורס הספציפי הזה.

אי אפשר להבין את ההשלכות מראש, אלא רק בדיעבד. צריך לסמוך על החוש השישי, על הגורל, החיים, שהכל יתקשר בעתיד.

הסיפור השני שלי נוגע לאהבה ואובדן. הייתי בר מזל – מצאתי מה אני אוהב לעשות בשלב מאוד מוקדם בחיי. ווז (סטיב ווזניאק) ואני הקמנו את אפל במוסך של ההורים שלי כשהייתי בן 20. עבדנו קשה ותוך עשר שנים נהפכה אפל מחברה של שני עובדים בלבד לחברה השווה 2 מיליארד דולר ומעסיקה יותר מ-4,000 עובדים. שנה לאחר שהוצאנו את יצירת הפאר שלנו – המקינטוש – ובדיוק חגגתי את יום הולדתי ה-30, פוטרתי מאפל. כיצד ניתן לפטר אדם מחברה שהקים בעצמו? ובכן, כשאפל התפתחה העסקנו איש שחשבתי שהיה מוכשר לנהל אותה איתי, ובשנה הראשונה הכל הלך חלק. אבל אז החלו התוכניות שלנו לחברה לנוע בכיוונים שונים. דירקטוריון החברה האמין בחזון של המנהל השני, ואני נהפכתי למובטל בגיל 30. והתמוטטתי.

במשך כמה חודשים לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הייתי כשלון וכולם ידעו זאת. חשבתי לברוח מעמק הסיליקון. אבל ההכרה הבשילה בי לאיטה – עדיין אהבתי את מה שעשיתי, ושום דבר ממה שקרה באפל לא שינה את זה. ולכן החלטתי להתחיל מחדש.

בדיעבד – פיטוריי מאפל היו הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. במקום לשאת בכובד ההצלחה, התחלתי מחדש בקלילות. זה שחרר אותי כדי להיכנס לאחת מהתקופות היצירתיות ביותר בחיי. במהלך חמש השנים שלאחר מכן הקמתי חברה בשם נקסט, חברה בשם פיקסאר והתאהבתי באשתי לעתיד. פיקסאר יצרה את סרט הקולנוע הממוחשב הראשון בעולם – "צעצוע של סיפור" – וכיום היא חברת אולפני האנימציה הטובה בעולם. לימים, אפל רכשה את נקסט ואני שבתי לאפל, וגם הקמתי משפחה נהדרת.

אני משער שדבר מכל אלה לא היה קורה לו לא פוטרתי מאפל. התרופה הייתה מרה, אבל החולה היה זקוק לה נואשות. לעתים החיים מכים בך, אך אסור לאבד תקווה. הדבר היחיד שגרם לי להמשיך היה שאני אוהב את מה שאני עושה. ואם אינכם אוהבים את שאתם עושים, המשיכו לחפש. אל תתפשרו.

הסיפור השלישי שלי קשור למוות. כשהייתי בן 17 קראתי ציטוט: "אם תחיה כל יום כאילו הוא יומך האחרון, יום אחד בהחלט תהיה צודק". משפט זה השפיע עלי, ומאז, במהלך 33 השנים הבאות, הבטתי במראה ושאלתי את עצמי: "אם זה יומי האחרון, האם הייתי רוצה לעשות את מה שאני הולך לעשות היום?", וכל פעם שעניתי לעצמי "לא", ידעתי שהגיע הזמן לשינוי.

הידיעה שאני עומד למות ביום מן הימים הייתה המניע למרבית הבחירות הגדולות שעשיתי. מרבית השיקולים בחיים – גאווה, בושה וכדומה – אינם מנצחים את שיקול המוות, וכך אתה בוחר רק במה שבאמת חשוב. לזכור שאתה עומד למות זו הדרך הטובה ביותר להימנע מהמחשבה שאתה עלול להפסיד משהו. אם גם ככה אתה עירום, אין סיבה לא ללכת אחר הלב.

לפני כשנה אובחן גידול סרטני בלבלב שלי. עד אז לא ידעתי אפילו מה זה לבלב. הרופא אמר שלסוג סרטן זה לרוב אין מרפא ושקרוב לוודאי לא אחיה יותר מ-6 חודשים. הוא המליץ לי לדאוג לסידורים הדרושים, כלומר להתכונן למות.

חייתי עם האבחנה הזו במשך כל היום. בערב עשיתי ביופסיה. לשמחתי גילו הרופאים שמדובר בסוג נדיר של סרטן שניתן לרפא בניתוח. עברתי את הניתוח וכיום אני בסדר.

זו הייתה הקירבה הגדולה ביותר שלי למוות, ואני מקווה לא לחזור למקום זה בעשורים הקרובים. אחרי שעברתי את זה אני יכול לומר את הדברים הבאים:

איש אינו רוצה למות. אפילו אנשים שרוצים להגיע לגן עדן אינם רוצים למות כדי להגיע לשם. ובכל זאת מוות זה היעד שכולנו חולקים. הזמן שלכם מוגבל, אז אל תבזבזו אותו בלחיות חיים של אנשים אחרים. אל תיכנעו לדוגמות. כל דבר שאינו בא מהלב או מהאינטואיציה הוא שולי.

כשהייתי צעיר היה מגזין שנקרא "קטלוג העולם כולו", אשר היה כמו תנ"ך עבור הדור שלי. הוא היה כמו גוגל מודפס. היו שם כלים משגעים ורעיונות מצוינים. בגיליון האחרון של המגזין הייתה תמונה של דרך כפרית השכם בבוקר, ומתחתיה הכיתוב – "הישארו רעבים, הישארו פזיזים". היה זה מסר הפרידה שלהם. ותמיד איחלתי זאת לעצמי. והיום, אני מאחל זאת לכם.

הישארו רעבים. הישארו פזיזים.

Read Full Post »

. . .

תלמידים נאחזים ונושרים. מתלקחים, בוערים וכבים. מחפשים סיבות לחדול כי זה קשה, תובעני, לא כיף כמו בהתחלה, יקר, לא מביא תוצאות מובטחות בקצב המתאים, מכאיב, מתיש, נמשך, או כי סתם נמאס להם. אבל המורה, הוא אמור להישאר. להמשיך. ללא שבחים וללא תרועות. אפילו לא לצפות לראות את התלמיד חוזר. נגזר על המורה לתרגל ללא הרף: לתת מבלי לצפות.

מאת נילי לנדסמן

Read Full Post »

במהלך אימון זן, מקבלים התלמידים הנחיות שונות. כל הנחיה כזו מכילה את מהות הזן, ויש למלאה בשלמות ובזהירות. בלב העשייה הזאת מצוי הרצון לעשות הכל עד תום ולא לראות שום דבר כגדול או כקטן מדי. תוך כדי התרגול, אנחנו מבינים עד מהרה שכל פעולה שלנו, גם הקטנה ביותר, משקפת את מהותנו ומשפיעה על כל חיינו…כאשר תלמידה מגיעה לראשונה לזנדו (מרכז תרגול זן), לרוב אין לה מושג למה לצפות… לאחר שתכנס פנימה, ההנחיה הראשונה שתקבל תהיה פשוטה מאוד: “חלצי את נעלייך.”

בתרגול זן אנחנו נחשפים. כשאנחנו חולצים את נעלינו, אנחנו מתחילים תהליך של השתחררות מכל מנגנוני ההגנה הרגילים שלנו…

לאחר שהתלמיד החדש חלץ את נעליו, הוא נכנס לזנדו…

תלמיד זן ייגש ויעצור אותו:

שים לב לכפות רגליך.

כפות רגליך יקרות, שים לב כשאתה הולך.

צריך פשוט לשים לב לכפות הרגליים. הן מדהימות. יש בהן אין-ספור קצות עצבים שיכולים לספק לנו מידע עצום על המקום שאנחנו נמצאים בו, על עצמנו, על חיינו ועל הכיוון שלנו…

מתוך “זן ואומנות ההתאהבות” מאת ד”ר ברנדה שושנה (כנרת בית הוצאה לאור)

Read Full Post »

לפני כמה ימים עמדתי בתחנת אוטובוס. היה זה בוקר גשום וסוער. הכל מסביב היה אפור מרוב עננים. וכך גם מצב הרוח של האנשים שהמתינו יחד איתי לאוטובוס. אחרי המתנה ממושכת לבסוף הוא הגיע. למרות שהייתי די קרובה לדלת, רוב האנשים מיד הצטופפו ונדחפו קדימה, כך שנשארתי מאחורי כולם. מיד נלחצתי. הייתי בין הראשונים ועכשיו – אני כמעט אחרונה. כששמתי לזה לב, התחברתי לנשימה ואז נוצר רווח קטן שאיפשר לי לשאול את עצמי: האם אני תמיד חייבת להיות בראש העניינים, להשיג רק את הדברים הכי טובים, הכי זולים, הכי חדשים והכי חדשניים? ואז באה התשובה: “זה בסדר, הרגעי. קחי נשימה והרפי. ואז תראי שזה לא כל כך גרוע. לכולם יספיק המקום באוטובוס…המצב הזכיר לי את אחת התובנות הכי חשובות בחיי אליה הגעתי לפני זמן מה. זה היה בזמן שהתאמנו זה על זה בקורס יוגה תרפיה. בתרגיל היו שני תפקידים: “המטפל” ו”המטופל”. ברגע מאוד אינטימי והכלה מאוד גדולה מצד ה”מטפל”, פתאום חשבתי בקול רם: “במשך כל חיי, מגיל 14, אני קוראת אין ספור ספרים בנושאים של צמיחה אישית. ומכולם למדתי שצריך להשיג רק את הטוב ביותר שיש עבור עצמי. אבל אף פעם לא שאלתי כמה לחץ הדבר עלול ליצור. ובשביל מה כל זה? מדוע חייבים להשיג רק את הטוב ביותר? האם “פשוט טוב” לא מספיק?”

לאחרונה שמעתי על המחקר שבדק את רמת התסכול של הנבדקים שעסקו במטלות בהן היו צריכים לבחור בין פריטים מסוימים. הנבדקים שהייתה להם אפשרות לבחור רק משני פריטים היו מתוסכלים הרבה פחות מאלה שהייתה להם בחירה הרבה יותר גדולה. זה ממש לא פשוט לבחור תמיד את הדבר הטוב ביותר כשיש כל כך הרבה אפשרויות… הרגשתי זאת על עצמי לא מזמן. בחברה בה עבדתי החליטו להעניק מתנה לט”ו בשבט – עציץ עם פרח. חשבתי שאבוא למזכירה, היא תיתן לי את העציץ וזה כל הסיפור. אבל טעיתי… המזכירה בקשה שאכנס לחדר הסמוך ואבחר לי עציץ. כשנכנסתי לחדר, חשכו עיניי… היו שם לפחות כמה מאות עציצים. והכי מתסכל היה שכולם היו שונים. היו כאלה שהפרחים שלהם היו כבר בשיא פריחתם. היו כאלה שעדיין הסתתרו בניצנם הסגור. היו כאלה עם פרח אחד או עם שניים. היו בצבע אדום ובצבע ורוד. לשניה הייתי בפאניקה. איך אני אמורה לבחור?! עצמתי עיניים. ואז הגיע קול שקט ואמר בתוך לבי: “נו, מי רוצה לבוא איתי?” ואז לקחתי עציץ שהיה די קרוב אלי והלכתי.

כשהבאתי את העציץ אלי הביתה, הסתכלתי עליו היטב. היה לו ניצן אחד סגור על גבעול גבוה ועוד משהו שדמה לניצן, שהיה ממש בתוך האדמה. אבל אז זה עדיין לא היה ברור. זה היה יכול להיות גם עלה קטנטן. במשך כמה ימים הגבעול התנפח והתנפח עד שביום השלישי נפתח והופיעו שם – 6 ניצנים נפרדים בצבע ורדרד. לאחר יומיים נוספים הפרחים נפתחו. המראה היה קסום. שלושה פרחים ענקיים פנו לכל עבר. וכך כל יומיים היה נפתח עוד ניצן עד שנפתו כל השישה. וזה עוד לא הכל. הדבר הזה שהיה בתוך האדמה התגלה כניצן נוסף. וכל יום הוא צמח לגובה והתנפח. וכעת במרפסת שלי מתרחש הנס המדהים ביופיו. פרח חדש נולד אט אט… ואני מתמלאת בשמחה רבה לעקוב אחרי כל התהליך. מעניין מה היה קורה לו הייתי נשארת באותו היום ובוחרת בין מאות העציצים, עציץ עציץ…

Read Full Post »

אומנות

כשאני מציירת, הגוף שלי נשאר מאחורי הדלת. בדיוק כמו שאמר פיקסו. הנפש עפה לה למרומים וכולי נמסה בתוך היקום. אז, כבר אינני יודעת, היכן מתחילה ה”אני” והיכן מסתיים העולם שמסביבי.

באמצעות אומנות פלסטית אני מגלה עולם חדש – עולם של רגשות עמוקים, צבעים ססגוניים, קוים פלסטיים, מקצבים שונים. התמונה היא ריקוד שמתפתח על הנייר. הכול מתחיל בנקודה אחת. היא מיד מתפוצצת וממנה גדלים עצים, פרחים, בתים, אנשים…

כשאני מנגנת בפסנתר, קורה לי דבר דומה – אני מתמזגת עם היקום. כל צליל, כל תו – עולם שלם בפני עצמו. לפעמים אפילו נדמה לי שרק תו אחד הוא קונצרט שלם. רק צריך לדעת להקשיב… רק לפתוח את הלב… וככל שיש יותר חום ואהבה בלב, כך גם הרגישות לצליל אחד עולה. כשיש אהבה בלב, הוא מסוגל לקחת אל תוך עצמו את הצליל היחיד הזה ולהתמזג אתו. צליל אחד – וכל העולם בתוכו.

כשאני רוקדת, גם אז אני מאבדת את גבולות התודעה שלי. הגוף מתמזג עם הקצב, עם הצליל של המוזיקה… ומיד מופיע ציור, אך כעת לא היד מציירת אותו, אלא כל הגוף…

Read Full Post »

.

Read Full Post »

Older Posts »