Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘בודהיזם’

בימים עברו השתמשו ביפן בפנסים של נייר וקני-במבוק ונר קבוע בתוכם.

לילה אחד ביקר עיוור אצל ידידו, וכשביקש לחזור לביתו, הציע לו הידיד שיישא עמו פנס.

אמר העיוור: "אין אני זקוק לפנס, חשיכה ואור הרי הם לי היינו הך."

השיב לו ידידו: "יודע אני שאין אתה נזקק לפנס למציאת דרכך, אך בלי פנס עלול מישהו להיתקל בך. לכן צריך אתה לשאת פנס."

יצא העיוור בפנסו, ועד שלא עשה כברת-דרך, התנגש בו אדם אחד.

קרא העיוור: "היזהר בדרכך! אינך רואה את הפנס הזה!"

"הנר שלך כבה, אחי", השיב לו הזר.

מספר "מאה ואחד סיפורי זן"

מתוך: http://www.derech.net/stories.htm

מודעות פרסומת

Read Full Post »

אדם אחד חצה שדה שבו גר נמר. האדם רץ בכל כוחו והנמר – אחריו. כשהגיע למדרון תלול, התחיל לרדת מטה במורד המדרון. הוא נאחז בשורש של זלזל שצמח שם ונתלה עליו. הנמר שאג לעברו מלמעלה. האדם רעד וראה שלמטה ממתין לו נמר שני. רק השורש של הזלזל החזיק אותו.

שני עכברים, אחד לבן והשני – שחור, התחילו לאט לאט לכרסם בשורש. האדם ראה לידו פרי יער בעל ניחוח מופלא. הוא תפס בידו האחת את שורש הזלזל ובידו השנייה החל לקטוף את הפרי. כמה מתוק היה הפרי!

Read Full Post »

נזיר אחד נהג לערוך ביקורים בין הכפרים כדי ללמד את משנתו. יום אחד, כשנכנס לכפר, ראה נחש ענקי ומאיים שהטיל אימה על תושבי הכפר. הנזיר דיבר אל הנחש ולימד אותו עקרון של “אי-אלימות”. לאחר שנה, שב הנזיר לכפר וראה שוב את הנחש. כמה השתנה המראה שלו! היצור המואר הזה היה רזה ופצוע. שאל הנזיר את הנחש לפשר הדבר. הנחש השיב שהפנים ואימץ לעצמו את הלימוד של “אי-האלימות” והפסיק להפחיד ולהתעלל בתושבי הכפר. אך מאחר שהוא כבר לא היה מאיים, השליכו עליו הילדים אבנים ולעגו לו. הוא פחד לעזוב את מקום המסתור שלו כדי לצאת לצייד.

הנזיר נד בראשו: “לימדתי על אי אלימות”, הוא אמר לנחש, “אבל מעולם לא אמרתי לך לא ללחוש.

להגן על עצמנו לא נוגד את עקרון “אי האלימות”. משמעות העיקרון היא, שאנו לוקחים אחריות על ההתנהגות שלנו שעלולה להביא נזק ומנסים לעצור את הנזק הנגרם ע”י אחרים.

Read Full Post »

אני מאמין שהחיים בעיקרם אינם אוסף השעות והימים שבין לידתו של האדם למותו, אלא התוכן שאנו יוצקים לתוכו. הביטוי היותר חזק של הקיום איננו זרימת הזמן לאורך חייו של אדם, אלא אוסף החותמות שהוא מטביע על הסובבים אותו מכוח אישיותו ומעשיו, ואוסף החתימות שהעולם מטביע בו -דרך רגישותו ופתיחותו לגוונים היותר זקים של החיים. יש מי שניתנו לו חיים ארוכים, ובמובן המסויים הזה – כמעט ולא חי. ויש מי שחי חיים קצרים ומלאים. למד, ואהב, ולחם, וחינך לוחמים, התלבט בבעיות היותר עמוקות של חיינו – ונשאר עם זאת רגיש ופתוח – לחייך, לטייל, לפרוח, לשיר …

מתוך:    http://www.derech.net/presents.htm

Read Full Post »

הוא היה איש פשוט שחי חיים פשוטים, והיה לו טוב. היה לו טוב שיש לו בית, שהפרה חולבת, שהתרנגולות מטילות, שהאדמה מניבה, שהפירות צומחים, ושהשמש זורחת. היה לו טוב עם מה שיש לו. עד שבעל הבית השתגע. בעל האחוזה, האיש העשיר באזור, בעליהן של כל הקרקעות מכאן עד האופק, החליט ביום בהיר לעשות למישהו טוב על הנשמה ולתת לאיש פשוט הזדמנות להפוך לאיש עשיר מאוד.

הוא בחר באיש הפשוט שחי לו חיים פשוטים בקצה האחוזה. “יש לי עסקה משתלמת בשבילך!” הכריז חגיגית. “תמורת אלף דולר”, הסביר בעל האחוזה “תוכל לקנות ממני את כל הקרקעות שתצליח לעבור בהם במשך היום”. האיש חייך, זה נשמע טוב, יותר מדי טוב. “אבל יש לי תנאי אחד”, אמר בעל האחוזה, “תצטרך לחזור עד סוף היום לנקודת ההתחלה. אם תצליח לחזור לכאן עד שקיעת החמה, כל שטח האדמה שמכאן ועד המקום שהגעת אליו יהיה שלך. מחר בבוקר תצא לדרך. ואל תשכח להביא את הכסף!”, חתם בעל האחוזה את דבריו.

האיש רץ הביתה, שבר את קופת החיסכון הותיקה, משכן את הטרקטור שלו, ולמחרת עם הנץ החמה ניצב עומד מוכן ומזומן בנקודת הזינוק בחצר ביתו של בעל האחוזה. “היכון, הכן, וצא!” הכריז בעל האחוזה שהצטייד במשקפת טלסקופית, לא לפני שגבה את אלף הדולר שלו. האיש שנעל את נעליו הנוחות ביותר פצח בריצה מטורפת, הוא רץ ורץ ורץ, וכל פסיעה שקידמה אותו מילאה את לבו בשמחה, הוא ידע שמהיום בערב הכול יהיה שלו, המטעים, הכרמים, שדות החיטה והאורז, מקשאות האבטיחים והפרדסים, כל אלה יהיו רק שלו. והוא המשיך לרוץ ולרוץ. כשהשמש עמדה כבר באמצע הרקיע, החליט האיש שכדאי לו לרוץ עוד קצת, אם יצליח להקיף גם את כרמי הזיתים הוא יוכל בעתיד להפיק גם שמן זית, ואולי למכור גם זיתים כבושים. זה כדאי, שכנע האיש את עצמו והמשיך לרוץ קדימה.

רק בשעת צהריים מאוחרת הוא התחיל לחזור חזרה, לנקודת ההתחלה. הוא חשש שלא יספיק לחזור, ואימץ את כל כוחותיו כדי לרוץ. הוא רץ כמו מטורף, וככל שהשמש שקע כך הגביר את מרוצתו. אם לא יספיק לחזור הוא לא יקבל כלום, גם לא את אלף הדולרים. לבו פעם בקצב מטורף, ריאותיו נשפו במלוא העוצמה, הכאב בצלעותיו היה אדיר,וכל שרירי ושידרו מצוקה אמיתית, אבל הוא לא נתן לכל אלה להפריע לו במשימתו, הוא רץ קדימה במלוא הכוח, מתעלם גם מזרזיף הדם שהחל נוזל מאפו, הנה… הנה… הוא ממש רואה את קו הסיום.

ריאותיו נשפו במלוא העוצמה, הכאב בצלעותיו היה אדיר, וכל שריריו שידרו מצוקה אמיתית רץ! כאן… עוד רגע אחד… לפני שתשקע השמש… רגליו דרכו על קו הסיום. פרץ דם פרץ מאפו ומפיו, והוא קרס תחתיו. מאוחר יותר קברו אותו בני משפחתו בחלקת אדמה שאורכה מטר תשעים וחמישה ורוחבה שמונים סנטימטרים.

Read Full Post »

נאום של סטיב ג'ובס (CEO of Apple and PIXAR  Animation) באוניברסיטת סטנפורד

חלק I

http://www.youtube.com/watch?v=m1vAcjNyJ0U&NR=1


חלק II

http://www.youtube.com/watch?v=__P7EM9KkpE&annotation_id=annotation_861852&feature=iv

לכבוד הוא לי להיות אתכם היום, באחת מהאוניברסיטאות הטובות בעולם. אינני בוגר אוניברסיטה. האמת היא, שזה הכי קרוב שהגעתי אי פעם לאוניברסיטה. היום אני רוצה לספר לכם שלושה סיפורים מחיי – וזה הכל.

הסיפור הראשון הוא על השלכות בלתי צפויות. נשרתי מאוניברסיטת ריד לאחר חצי שנה של לימודים, אבל המשכתי ללמוד שלא מהמניין כ-18 חודשים לפני שעזבתי לחלוטין. אם כך, מדוע נשרתי?

הסיפור מתחיל לפני שנולדתי. אמי הביולוגית הייתה צעירה מאוד ומסרה אותי לאימוץ. היא הרגישה שעלי להימסר לבוגרי אוניברסיטה, ולכן סודר שאני אאומץ על ידי עו"ד ואשתו. רק כשהגעתי לעולם הם החליטו שהם מ-מש רוצים בת. אז הוריי, שהיו הבאים ברשימה, קיבלו אותי במפתיע. אמי הביולוגית סירבה לחתום על המסמכים עד שהוריי הבטיחו לה שאלמד באוניברסיטה.

בגיל 17 אכן הלכתי לאוניברסיטה. אבל האוניברסיטה הייתה יקרה מאוד, וראיתי איך כל חסכונותיהם של הוריי מושקעים בשכר הלימוד שלי. לא ראיתי צורך בכך. לא ידעתי מה אני רוצה לעשות בחיים, ולא הבנתי איך לימודים באוניברסיטה יעזרו לי להבין את התשובה. אז

החלטתי לנשור. בדיעבד – זו הייתה ההחלטה החכמה ביותר בחיי. ברגע שנשרתי יכולתי להפסיק ללכת לקורסים שלא עניינו אותי, וללמוד את אלה שנראו לי מעניינים.

זה לא היה קל. לא היה לי חדר במעונות, אז ישנתי על רצפת חדרו של חבר. אספתי בקבוקי קוקה קולה בשביל הפקדונות של 5 סנט לפחית לקניית אוכל. כל יום ראשון בערב הלכתי 13 קילומטרים ברגל כדי לאכול ארוחה טובה בחינם במקדש של הארי קרישנה, ואהבתי את זה. אבל מה שלמדתי בתקופה זו היה יקר מפז. ויש לי דוגמה טובה לכך:

אוניברסיטת ריד לימדה אז את קורס הקליגרפיה הטוב ביותר בארה"ב. משום שנשרתי, ולא הייתי חייב ללכת לאף קורס רגיל, החלטתי ללכת לקורס הקליגרפיה. הדברים שלימדו שם היו יפים, היסטוריים ואמנותיים ברמה שמדע לעולם לא יוכל להשתוות לה.

לא היה לי סיכוי למצוא משרה כבוגר קורס קליגרפיה, אך שנים מאוחר יותר, כשתיכננו את מחשב המקינטוש הראשון, הכל חזר אליי, והמקינטוש נוצר בהשראה זו. היה זה המחשב הראשון עם טיפוגרפיה יפה. אם לא הייתי נושר מהלימודים, ולא לומד קליגרפיה, המקינטוש לא היה זוכה לתכונות הטיפוגרפיות שלו. מאחר שחלונות של מיקרוסופט פשוט העתיקו את המק, סביר להניח שלמחשבים אישיים לא הייתה הטיפוגרפיה היפה שיש להם אם לא הייתי נופל על הקורס הספציפי הזה.

אי אפשר להבין את ההשלכות מראש, אלא רק בדיעבד. צריך לסמוך על החוש השישי, על הגורל, החיים, שהכל יתקשר בעתיד.

הסיפור השני שלי נוגע לאהבה ואובדן. הייתי בר מזל – מצאתי מה אני אוהב לעשות בשלב מאוד מוקדם בחיי. ווז (סטיב ווזניאק) ואני הקמנו את אפל במוסך של ההורים שלי כשהייתי בן 20. עבדנו קשה ותוך עשר שנים נהפכה אפל מחברה של שני עובדים בלבד לחברה השווה 2 מיליארד דולר ומעסיקה יותר מ-4,000 עובדים. שנה לאחר שהוצאנו את יצירת הפאר שלנו – המקינטוש – ובדיוק חגגתי את יום הולדתי ה-30, פוטרתי מאפל. כיצד ניתן לפטר אדם מחברה שהקים בעצמו? ובכן, כשאפל התפתחה העסקנו איש שחשבתי שהיה מוכשר לנהל אותה איתי, ובשנה הראשונה הכל הלך חלק. אבל אז החלו התוכניות שלנו לחברה לנוע בכיוונים שונים. דירקטוריון החברה האמין בחזון של המנהל השני, ואני נהפכתי למובטל בגיל 30. והתמוטטתי.

במשך כמה חודשים לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הייתי כשלון וכולם ידעו זאת. חשבתי לברוח מעמק הסיליקון. אבל ההכרה הבשילה בי לאיטה – עדיין אהבתי את מה שעשיתי, ושום דבר ממה שקרה באפל לא שינה את זה. ולכן החלטתי להתחיל מחדש.

בדיעבד – פיטוריי מאפל היו הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. במקום לשאת בכובד ההצלחה, התחלתי מחדש בקלילות. זה שחרר אותי כדי להיכנס לאחת מהתקופות היצירתיות ביותר בחיי. במהלך חמש השנים שלאחר מכן הקמתי חברה בשם נקסט, חברה בשם פיקסאר והתאהבתי באשתי לעתיד. פיקסאר יצרה את סרט הקולנוע הממוחשב הראשון בעולם – "צעצוע של סיפור" – וכיום היא חברת אולפני האנימציה הטובה בעולם. לימים, אפל רכשה את נקסט ואני שבתי לאפל, וגם הקמתי משפחה נהדרת.

אני משער שדבר מכל אלה לא היה קורה לו לא פוטרתי מאפל. התרופה הייתה מרה, אבל החולה היה זקוק לה נואשות. לעתים החיים מכים בך, אך אסור לאבד תקווה. הדבר היחיד שגרם לי להמשיך היה שאני אוהב את מה שאני עושה. ואם אינכם אוהבים את שאתם עושים, המשיכו לחפש. אל תתפשרו.

הסיפור השלישי שלי קשור למוות. כשהייתי בן 17 קראתי ציטוט: "אם תחיה כל יום כאילו הוא יומך האחרון, יום אחד בהחלט תהיה צודק". משפט זה השפיע עלי, ומאז, במהלך 33 השנים הבאות, הבטתי במראה ושאלתי את עצמי: "אם זה יומי האחרון, האם הייתי רוצה לעשות את מה שאני הולך לעשות היום?", וכל פעם שעניתי לעצמי "לא", ידעתי שהגיע הזמן לשינוי.

הידיעה שאני עומד למות ביום מן הימים הייתה המניע למרבית הבחירות הגדולות שעשיתי. מרבית השיקולים בחיים – גאווה, בושה וכדומה – אינם מנצחים את שיקול המוות, וכך אתה בוחר רק במה שבאמת חשוב. לזכור שאתה עומד למות זו הדרך הטובה ביותר להימנע מהמחשבה שאתה עלול להפסיד משהו. אם גם ככה אתה עירום, אין סיבה לא ללכת אחר הלב.

לפני כשנה אובחן גידול סרטני בלבלב שלי. עד אז לא ידעתי אפילו מה זה לבלב. הרופא אמר שלסוג סרטן זה לרוב אין מרפא ושקרוב לוודאי לא אחיה יותר מ-6 חודשים. הוא המליץ לי לדאוג לסידורים הדרושים, כלומר להתכונן למות.

חייתי עם האבחנה הזו במשך כל היום. בערב עשיתי ביופסיה. לשמחתי גילו הרופאים שמדובר בסוג נדיר של סרטן שניתן לרפא בניתוח. עברתי את הניתוח וכיום אני בסדר.

זו הייתה הקירבה הגדולה ביותר שלי למוות, ואני מקווה לא לחזור למקום זה בעשורים הקרובים. אחרי שעברתי את זה אני יכול לומר את הדברים הבאים:

איש אינו רוצה למות. אפילו אנשים שרוצים להגיע לגן עדן אינם רוצים למות כדי להגיע לשם. ובכל זאת מוות זה היעד שכולנו חולקים. הזמן שלכם מוגבל, אז אל תבזבזו אותו בלחיות חיים של אנשים אחרים. אל תיכנעו לדוגמות. כל דבר שאינו בא מהלב או מהאינטואיציה הוא שולי.

כשהייתי צעיר היה מגזין שנקרא "קטלוג העולם כולו", אשר היה כמו תנ"ך עבור הדור שלי. הוא היה כמו גוגל מודפס. היו שם כלים משגעים ורעיונות מצוינים. בגיליון האחרון של המגזין הייתה תמונה של דרך כפרית השכם בבוקר, ומתחתיה הכיתוב – "הישארו רעבים, הישארו פזיזים". היה זה מסר הפרידה שלהם. ותמיד איחלתי זאת לעצמי. והיום, אני מאחל זאת לכם.

הישארו רעבים. הישארו פזיזים.

Read Full Post »

ישנו מקום אחד, רחוק רחוק, שאין לו כתובת מדויקת ואינו מופיע בשום מדריך לתייר, ובכל זאת רבים כל כך מגיעים מידי פעם לשעריו, לבד. והמקום הוא סוף העולם.

מי לא הגיע לשם לפחות פעם בחייו, שיקום. מי לא הגיע לשם לפחות פעם בחייו, עייף מהדרך, מחזיק בידיו שברי חלומות שנופצו, תקוות שנכזבו, ועל מסכת פניו הבעת תימהון אמיתית, איך הגעתי לכאן, איך לא ראיתי קודם, ואיך, בשם אלוהים, לא נזהרתי.

מין נקודה ריקה ברצף החיים. לשום דבר שידעת אין יותר משמעות, לשום רצון אין כוח רצון, כל שלטי הכיוון מכוסים בערפל, ואין יודע מה נכון ומה לא, מה לעשות ומה לא. רק הכאב נשאר, חד וחריף בעוצמתו, בוער בך מבפנים ללא רפואה הנראית לעין. למקום הזה אינך לוקח חברים וקרובים, גם אינך יכול להיעזר בהם, כי איך תדע לבטח מי חבר ומי גרוע מאויב. מי בעדך, ומי כאילו בעדך. ובמי אתה יכול לבטוח, כשאת עצמך אינך מכיר יותר, שלעצמך אתה חסר.

לבד אתה מגיע לשם, בלי כוח, שום מוצא לא נראה לעין. שערי סוף העולם גבוהים ומסורגים, והשברים בידיך מכבידים מאוד. מתוך אותה עיפות אתה מניח אותם שם, את מי שרצית להיות ואינך, את כל מה שרצית שיהיה ולא נהיה, האמיתות שנשברו, כל הדברים שהאמנת בהם, ולא היו ראויים. הכל שבור, מנופץ, אתה מסתכל עליהם, אלה מילאו את חייך. אלה היו חייך, הדברים ששימחו אותך, שהעציבו אותך, שהפחידו אותך, היו שלך. ועכשיו, איך תוותר עליהם, ואפילו שהם שבורים, וכובלים את ידיך, הם עדיין משהו לעומת הכלום הצפוי.

זמן אתה עומד שם, מול השערים, נאבק מאבק אחרון. בסוף אין לך כוח להחזיק יותר, אתה מניח אותם מול השער. תראה מה קורה. כמו בלחש קסמים, נפתחים השערים לרווחה, לקראתך, עולם חדש נפרש אליך, המשך לעולם הישן שהיה כבר צר עליך, צפוף, מחניק, ולא התאים לך יותר. מה קרה ? מה עשית פה ? הרחבת את גבולותיך.

ברגע שוויתרת על השברים הישנים, הרווחת שלם חדש. לא מוכר עדיין, לא בבית עדיין, אך שלך, מלא אפשרויות ויופי.

זהירים זהירים אתה פוסע דרך השערים, עורך הכרות עם נחלתך החדשה. היא אמיתית, אלה יכולותיך, אלה צעדיך החדשים, זהו קולך שהעושר בעוד גוון, אלה חבריך האמיתיים, אלה חייך החדשים. כמה טוב. בשלב זה אתה עדיין לא יודע, שעוד יגיע יום, וגם נחלתך זו תקטן עליך, ושוב ישברו לך דברים, ושוב תמצא עצמך ללא אזהרה כפוף וכואב מול שעריו של סוף העולם. ותעמוד שם שפל ברך, נושא בידיך את שברי עברך הכואב, ואותה מלחמה פנימית קשה תתחולל בך שוב ושוב, לוותר ולהניחם או להחזיק בכל הכוח ולא להרפות.

ובכל פעם שתוותר, יפתחו אליך השערים, יגדל עולמך ויתעשר. והתנאי היחיד הוא שהוויתור יבוא מתוכך ויהיה אמית

כבר קרה שעשית קולות של וויתור, וברגע שנפתחו לקראתך השערים, רצת להרים בחזרה את השברים, לנסות להבריח איתם את הגבול. זה לא עובד, בשנייה הזאת נסגר הכל מחדש, ושוב אתה תקוע ללא דרך ומוצא.

יש אנשים שתקועים כך שנים. עומדים מול השערים, ידיהם מלאות בעברם, בשברי חלומם הקודמים, מחזיקים חזק חזק במה שיכול היה להיות ולא קרה, במה שהיה ונשבר, ומסרבים להרפות. יש כאלה שמתים כך מול השער, מאוכזבים, מרירים. אחרים בזמן הזה, מרחיבים את גבולות עולמם וממשיכים והולכים, וידיהם פנויות להחזיק בחדש, לקטוף פרח.

מתוך "הסיני הזקן",

http://www.tapuz.co.il/blog/userBlog.asp?FolderName=smrtstories

Read Full Post »

Older Posts »