Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘הרצאות’

בימים עברו השתמשו ביפן בפנסים של נייר וקני-במבוק ונר קבוע בתוכם.

לילה אחד ביקר עיוור אצל ידידו, וכשביקש לחזור לביתו, הציע לו הידיד שיישא עמו פנס.

אמר העיוור: "אין אני זקוק לפנס, חשיכה ואור הרי הם לי היינו הך."

השיב לו ידידו: "יודע אני שאין אתה נזקק לפנס למציאת דרכך, אך בלי פנס עלול מישהו להיתקל בך. לכן צריך אתה לשאת פנס."

יצא העיוור בפנסו, ועד שלא עשה כברת-דרך, התנגש בו אדם אחד.

קרא העיוור: "היזהר בדרכך! אינך רואה את הפנס הזה!"

"הנר שלך כבה, אחי", השיב לו הזר.

מספר "מאה ואחד סיפורי זן"

מתוך: http://www.derech.net/stories.htm

מודעות פרסומת

Read Full Post »

מדען אחד ישב ועבד, כשלפתע ניגש אליו בנו בן ה- 7, נחוש לעזור לו בעבודתו.

המדען, עצבני בגלל ההפרעה, ניסה לבקש מבנו שילך למקום אחר, אך כשראה שזה לא הולך, חיפש משהו שיוכל לספק לילד תעסוקה. הוא תלש מאיזו חוברת דף עם מפת העולם, גזר אותה לחתיכות, ונתן לילד יחד עם גליל נייר דבק.

"אתה אוהב פאזלים" הוא אמר, "קח את העולם המפורק ונראה אם אתה יכול לתקנו בכוחות עצמך.

המדען חשב שייקח לילד ימים עד שיצליח להרכיב את המפה, אבל כמה שעות לאחר מכן שמע את קולו של הבן קורא לו "אבא, סיימתי, הצלחתי להרכיב הכל".

בהתחלה, לא האמין המדען: "זה לא ייתכן שבגיל שבע יוכל הילד להרכיב מחדש מפה שמימיו לא ראה". אבל הוא הניח את רשימותיו, וניגש לבנו, כשהוא בטוח שהוא הולך לראות עבודה מבולגנת.

להפתעתו, המפה הייתה מושלמת וכל החתיכות היו במקומן.

"איך עשית את זה? "שאל המדען את בנו "הרי לא ידעת איך נראה העולם".

"אבא", ענה הילד, "אני אמנם לא ידעתי איך נראה העולם, אבל כאשר תלשת את הדף מהחוברת, ראיתי שבצדו השני יש תמונה של אדם. כשנתת לי לתקן את העולם, ניסיתי אבל לא הצלחתי. אז הפכתי את כל החתיכות והתחלתי לתקן את האדם. כשהצלחתי לתקן את האדם, הפכתי את הדף וראיתי שהצלחתי לתקן גם את העולם".

מתוך: http://www.aish.co.il/ci/n/48861192.html

Read Full Post »

היה היה שואב מים זקן בכפר. יום יום היה מעמיס על גבו שני כדי חרס גדולים והולך אל המעין לשאוב מים. כשהכדים נתמלאו היה הולך ועולה אל הגבעה הגבוהה בכפר ושם מוכר מים לכל בני הכפר.

ושני הכדים היו שונים זה מזה. כד אחד חדש ממורק ויפה ואילו הכד השני ישן, מצולק, מכוער בשל השנים הרבות שהשתמשו בו וסדק ארוך לרוחבו.

מדי יום היה הכד החדש צוחק ולועג לכד הישן-כמה שאתה מכוער וישן. הגיע הזמן ששואב המים יחליף אותך באחד כמוני חדש ויפה, כמה שאתה מצולק וסדוק. חבל על הזמן לשאוב אתך מים כי ממילא עד שאנו מגיעים למעלה הגבעה לא נותרים בך כמעט מים. ככה היה הכד החדש ממרר את חייו של הכד הישן ומטיח בו עלבונות. לאט לאט חילחלו הדברים לליבו של הכד הישן. מי יודע? חשב בליבו. אולי הגיע הזמן ששואב המים באמת יזרוק אותי וייקח לו כד חדש.

יום אחד אזר הכד הישן אומץ, ניגש אל שואב המים הזקן ואמר לו – למה לך אותי? קח לך כד חדש במקומי, כך תוכל להעלות שני כדים מלאים תמיד לראש הגבעה, הגיע הזמן לזרוק אותי, איני בעל ערך יותר, אני ישן, מצולק וסדוק.

הביט שואב המים הזקן בכד הישן ואמר לו – בוא, בוא רגע, הבט אל הגבעה למטה, רואה אתה את השביל המתפתל במעלה הדרך מן המעין עד כאן. ורואה אתה לצד הדרך את שורת הפרחים לצד הדרך. אתה יודע, כל יום כשאני מעמיס על כתפי את שני כדי המים ןקשה לי מאוד הדרך, יש רגעים שאני עומד להתמוטט, אבל כשאני רואה את הפרחים המקסימים והיפים האלה אני מקבל שוב כוח.

ומי אתה חושב משקה את הפרחים האלה?

מתוך האתר:

http://www.2all.co.il/web/Sites/sweet/PAGE4.asp

Read Full Post »

חסיד אחד, היה חולם לילה לילה על עיירה רחוקה ממנו ושם לא הרחק ממגדל הכנסייה מתחת לגשר בעמוד המרכזי ישנו אוצר.

כך הוא חולם מדי לילה אותו חלום על האוצר מתחת לגשר. הוא מחליט לעשות מעשה. יום אחד מתחיל במסע עד אשר הוא מגיע לאותה עיירה שהופיעה אצלו בחלום. מגיע אל מתחת לגשר ומתחיל לחפור מתחת לעמוד המרכזי. לפתע מתקרב אליו החייל השומר על הגשר ושואל בתקיפות לפשר מעשיו.

מתוודה היהודי לפני החייל ומגלה לו שהוא הגיע בעקבות חלום שחלם מדי לילה שכאן מתחת לעמוד הזה יש אוצר. – מעניין מאוד, אומר החייל. ואני חולם כל לילה שישנו אוצר בעיירה רחוקה, מתחת למיטתו של יהודי שדומה לך כשתי טיפות מים.

והחייל ממשיך ומתאר בפירוט רב את ביתו של היהודי. והיהודי שלנו ממהר להיפרד מהחייל, חוזר לביתו, מתחיל לחפור מתחת למיטתו ואכן מגלה אוצר.

מעניין מאוד מתפלא היהודי, אני חיפשתי את האוצר רחוק מהבית שלי, אבל בסופו של דבר האוצר היה אתי. ושמא כדי לגלות את האוצר שלנו, עלינו לחפש אותו במקומות רחוקים ובסופו של דבר להגיע למסקנה שהאוצר נמצא איתנו קרוב אלינו, בבית שלנו.

מתוך האתר:

http://www.2all.co.il/web/Sites/sweet/PAGE4.asp

Read Full Post »

קהילת אנשים רגישים מאוד בישראל

מזמינה אתכם להשתתף במפגש חברים חוויתי מרתק

בנושא:

מה עוזר לנו להצליח במקום העבודה שלנו


זאת ההזדמנות

– להיפגש עם עוד אנשים רגישים מאוד, בדיוק כמונו

– לשמוע איך הם חווים את הרגישות הגבוהה שלהם במקום עבודתם

– לשתף על מה עוזר לנו להגיע לאיזון הפנימי ולהצליח בעבודה


המפגש מיועד ל: אנשים רגישים מאוד, אנשים שיש להם בני משפחה או חברים רגישים מאוד, בעלי מקצועות הקשורים בעבודה עם אנשים: מטפלים (בגוף ובנפש), רופאים, מורים לפעילות גופנית כלשהי, קוסמטיקאיות, ספרים, אנשי חינוך וכד'


המפגש יתקיים בקרית אונו ביום ראשון, 5.09, בין השעות 19:00- 21:15

מחיר: 40 ש"ח


מספר המקומות מוגבל, נא להירשם מראש 

פרטים לגבי מיקום המפגש ישלחו באימייל לנרשמים


—————————————————————————————————————-

ביאטה שבון | מורה מוסמכת ליוגה וליוגה תרפיה | תמיכה באנשים רגישים מאוד


Read Full Post »

אפילו אלויס עשה יוגה… איך זה נגמר, תגלו בסרטון.

סרטון משעשע בכיכובו של אלויס פרסלי עצמו.

http://www.yoga.co.il/articles/elvis.asp

Read Full Post »

איש אחד צעד בסופרמרקט מאחורי אימא וילדה בת שלוש, שישבה בתוך עגלת הקניות.

כשהם עברו ליד מדף העוגיות, הילדה ביקשה עוגיות והאימא אמרה: "לא!".

הילדה התחילה ליילל ולצעוק ולהקים מהומה, אבל האימא שמרה על שלוות רוחה ורק אמרה בנחת: "או-קיי מוניקה, נשארה לנו רק עוד חצי שורת מדפים של עוגיות, תיכף נסיים כאן, אל תתרגזי, רק עוד טיפה".

הן סיימו את שורת העוגיות והמשיכו הלאה, תוך דקות הגיעו לשורת המדפים עמוסי הממתקים. הילדה החלה לצעוק ולדרוש ממתקים.

האמא סירבה לקנות לה. הילדה התחילה לרקוע ברגליים ולהשתולל, אבל האימא לא איבדה את העשתונות: "די, מוניקה, די, אל תתרגזי. לא נשאר לנו עוד הרבה. עוד שתי שורות ואנחנו מסיימות את הקניה. תהיי סבלנית, רק עוד טיפה".

כשהגיעו אל הקופה כדי לשלם על המצרכים, נתקל מבטה של הילדה למסטיקים הצבעוניים והיא דרשה בתוקף מסטיק.

כשאימה השיבה בשלילה, עשתה שם הילדה סצנה קולנית של בכי וצעקות והאימא דיברה בקול רגוע ושקט: "מוניקה, לא להתרגז. אנחנו תכף מסיימות כאן. חמש דקות ואנחנו בחוץ ואז ניסע הביתה , ותוכלי לחטוף את התנומה שאת כל כך זקוקה לה".

האימא גמרה לשלם ויצאה מהסופרמרקט אל מכוניתה. האיש שהלך אחריהן והיה עד לכל שהתרחש, יצא בעקבותיה, הדביק אותה במחצית הדרך לאוטו ואמר לה:

"תסלחי לי, גברתי, לא יכולתי שלא לשים לב כיצד שמרת על קור רוחך. אני חייב להחמיא לך על הדרך שבה התנהגת עם מוניקה הקטנה".

נתנה בו האימא מבט מחויך ואמרה: "לקטנה קוראים תמי. אני מוניקה ".

(מתוך סיפורי האינטרנט)

Read Full Post »

Older Posts »