Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘יוגה’

בימים עברו השתמשו ביפן בפנסים של נייר וקני-במבוק ונר קבוע בתוכם.

לילה אחד ביקר עיוור אצל ידידו, וכשביקש לחזור לביתו, הציע לו הידיד שיישא עמו פנס.

אמר העיוור: "אין אני זקוק לפנס, חשיכה ואור הרי הם לי היינו הך."

השיב לו ידידו: "יודע אני שאין אתה נזקק לפנס למציאת דרכך, אך בלי פנס עלול מישהו להיתקל בך. לכן צריך אתה לשאת פנס."

יצא העיוור בפנסו, ועד שלא עשה כברת-דרך, התנגש בו אדם אחד.

קרא העיוור: "היזהר בדרכך! אינך רואה את הפנס הזה!"

"הנר שלך כבה, אחי", השיב לו הזר.

מספר "מאה ואחד סיפורי זן"

מתוך: http://www.derech.net/stories.htm

מודעות פרסומת

Read Full Post »

חסיד אחד, היה חולם לילה לילה על עיירה רחוקה ממנו ושם לא הרחק ממגדל הכנסייה מתחת לגשר בעמוד המרכזי ישנו אוצר.

כך הוא חולם מדי לילה אותו חלום על האוצר מתחת לגשר. הוא מחליט לעשות מעשה. יום אחד מתחיל במסע עד אשר הוא מגיע לאותה עיירה שהופיעה אצלו בחלום. מגיע אל מתחת לגשר ומתחיל לחפור מתחת לעמוד המרכזי. לפתע מתקרב אליו החייל השומר על הגשר ושואל בתקיפות לפשר מעשיו.

מתוודה היהודי לפני החייל ומגלה לו שהוא הגיע בעקבות חלום שחלם מדי לילה שכאן מתחת לעמוד הזה יש אוצר. – מעניין מאוד, אומר החייל. ואני חולם כל לילה שישנו אוצר בעיירה רחוקה, מתחת למיטתו של יהודי שדומה לך כשתי טיפות מים.

והחייל ממשיך ומתאר בפירוט רב את ביתו של היהודי. והיהודי שלנו ממהר להיפרד מהחייל, חוזר לביתו, מתחיל לחפור מתחת למיטתו ואכן מגלה אוצר.

מעניין מאוד מתפלא היהודי, אני חיפשתי את האוצר רחוק מהבית שלי, אבל בסופו של דבר האוצר היה אתי. ושמא כדי לגלות את האוצר שלנו, עלינו לחפש אותו במקומות רחוקים ובסופו של דבר להגיע למסקנה שהאוצר נמצא איתנו קרוב אלינו, בבית שלנו.

מתוך האתר:

http://www.2all.co.il/web/Sites/sweet/PAGE4.asp

Read Full Post »

זוג אחד נכנס לקליניקה רפואית על מנת לבצע בדיקות. פתאום הם ראו שם פסנתר כנף. הם נשואים כבר 62 שנה, הוא יהי בן 90 השנה. צפו בסרטון הנוגע ללב:

http://www.youtube.com/watch_popup?v=TZwdtwi5ngI

Read Full Post »

סרטון מרגש עד דמעות. אנא צפו בו:

http://www.youtube.com/watch?v=jedd2FiZTqM

Read Full Post »

אפילו אלויס עשה יוגה… איך זה נגמר, תגלו בסרטון.

סרטון משעשע בכיכובו של אלויס פרסלי עצמו.

http://www.yoga.co.il/articles/elvis.asp

Read Full Post »

אני בת 42, אימא לשלושה ילדים. אני מאוד מבולבלת. את המושג "אנשים רגישים" פגשתי במקרה ויש לי הרגשה חזקה לגבי השתייכותי לקבוצה זו. אך מפחיד אותי לתת לזה שם, כאילו "יש סיבה ולכן ההתמודדות קשה, ולכן לא תמיד מצליחים". מפחיד אותי לתת לעצמי הנחות כאלו. ביום-יום זה ממש לא פשוט: אני עובדת בעבודה מאוד לחוצה כבר המון שנים, אין לי מספיק זמן פנוי לעצמי, אני מלאת ביקורת על עצמי כי אני לא מספיקה ואני נתונה במצבי רוח תזזיתיים המשפיעים על התנהלותי היומיומית. (מתוך המכתב שקיבלתי)

———————————-

לפעמים זה לא פשוט לנו לקבל את העובדה שאנחנו רגישים מאוד ושאנחנו זקוקים בהתיחסות מיוחדת לעצמנו. כי זה באמת מרגיש לנו שאנחנו עושים הנחה לעצמנו או מתפנקים. במיוחד כשלעתים כל כך קרובות קיים לחץ מבחוץ שמזכיר לנו שאנחנו חייבים להיות כמו כולם. אחרת, אנחנו מרגישים שמשהו לא בסדר אתנו. גם הדרישות הגבוהות של החיים המודרניים גורמים לנו כל פעם לדחוף את עצמנו מעבר לגבולות היכולת שלנו, מה שיכול להביא לעומס פיזי ונפשי רב.

אני מבינה את הבלבול שלך, כי גם אני וגם אנשים רגישים אחרים בסביבתי, למרות העבודה הפנימית רבת שנים, לא מעט שואלים את עצמם: האם אני מתפנקת? האם אני ממצה את היכולות שלי או שחייה תמיד מתחת לגבולות היכולת? וזאת שאלה שתשאר תמיד פתוחה. אנחנו נהיה בריקוד סביב הגבול שלנו. לפעמים קצת מתחת לגבול, לפעמים בגבול ולפעמים מעבר. אבל אם נהיה מודעים ליחודיות הגוף והנפש שלנו בתור אנשים רגישים מאוד, כל פעם התנודות יהיו יותר ויותר קטנות.

העניין הוא שיחד עם הקשיים שאנו חווים, טמונים בנו אוצרות מיוחדים. אך המפתח לשימוש בהם הוא מצב נפשי מאוזן. אני מתקוונת שיש לנו כושר תפקוד גבוה ויעיל בתנאי שאנו קשובים לעצמנו, לאיתותים של הגוף ולאיתותים הנפשיים.

ולגבי העבודה, זה לא דברים בשחור-לבן. השינויים מתבצעים לאט לאט. המפתח הוא – עדינות ורכות עם עצמנו. אם יש לך כלים לפתח חוסן נפשי, יכול לקרות שאותה העבודה תרגיש לך מקום ידידותי יותר.

Read Full Post »

איש אחד צעד בסופרמרקט מאחורי אימא וילדה בת שלוש, שישבה בתוך עגלת הקניות.

כשהם עברו ליד מדף העוגיות, הילדה ביקשה עוגיות והאימא אמרה: "לא!".

הילדה התחילה ליילל ולצעוק ולהקים מהומה, אבל האימא שמרה על שלוות רוחה ורק אמרה בנחת: "או-קיי מוניקה, נשארה לנו רק עוד חצי שורת מדפים של עוגיות, תיכף נסיים כאן, אל תתרגזי, רק עוד טיפה".

הן סיימו את שורת העוגיות והמשיכו הלאה, תוך דקות הגיעו לשורת המדפים עמוסי הממתקים. הילדה החלה לצעוק ולדרוש ממתקים.

האמא סירבה לקנות לה. הילדה התחילה לרקוע ברגליים ולהשתולל, אבל האימא לא איבדה את העשתונות: "די, מוניקה, די, אל תתרגזי. לא נשאר לנו עוד הרבה. עוד שתי שורות ואנחנו מסיימות את הקניה. תהיי סבלנית, רק עוד טיפה".

כשהגיעו אל הקופה כדי לשלם על המצרכים, נתקל מבטה של הילדה למסטיקים הצבעוניים והיא דרשה בתוקף מסטיק.

כשאימה השיבה בשלילה, עשתה שם הילדה סצנה קולנית של בכי וצעקות והאימא דיברה בקול רגוע ושקט: "מוניקה, לא להתרגז. אנחנו תכף מסיימות כאן. חמש דקות ואנחנו בחוץ ואז ניסע הביתה , ותוכלי לחטוף את התנומה שאת כל כך זקוקה לה".

האימא גמרה לשלם ויצאה מהסופרמרקט אל מכוניתה. האיש שהלך אחריהן והיה עד לכל שהתרחש, יצא בעקבותיה, הדביק אותה במחצית הדרך לאוטו ואמר לה:

"תסלחי לי, גברתי, לא יכולתי שלא לשים לב כיצד שמרת על קור רוחך. אני חייב להחמיא לך על הדרך שבה התנהגת עם מוניקה הקטנה".

נתנה בו האימא מבט מחויך ואמרה: "לקטנה קוראים תמי. אני מוניקה ".

(מתוך סיפורי האינטרנט)

Read Full Post »

Older Posts »